ההיסטוריה של הספירולינה

ההיסטוריה של הספירולינה - SimpliiGood - ספירולינה
ההיסטוריה של הספירולינה
האצות הכחולות-ירוקות הן קבוצה של צורות חיים שהופיעו על כדור הארץ לפני כ- 3.0 מיליארד שנה, וספירולינה שייכת לקבוצה זו. ספירולינה שרדה מאז ללא אבולוציה רבה עד היום, ולכן היא עדיין מציגה תכונות פרימיטיביות, אך זוהי צורת חיים    משגשגת עם חיוניות גבוהה במיוחד. 
שמה המדעי של המיקרו אצה הכחולה-ירוקה המוכרת לנו כיום בשמה "ספירולינה" הוא "אנטרוספירה פרנסיס" שמתייחס לקבוצת אצות בעלות תכונות דומות אך בשל גידולן במקומות שונים ובתנאים שונים הן מובחנות זו מזו ומשתייכות לזנים שונים. לכל האצות בקבוצה צורה ספירלית שדומה לצורת  שממנה גם נגזר בהמשך השם ספירולינה.DNA 
המדע מכיר לראשונה בשימוש במיקרו אצה הכחולה ירוקה המוכרת לנו כיום כ"ספירולינה", במאה ה-16 כאשר הפולשים הספרדים כבשו את מקסיקו, הם גילו כי האצטקים החיים בעמק מקסיקו בעיר הבירה טנוציטלאן, אוספים "אוכל חדש" מהאגם (ששון, 1997).
בנוסף, היסטוריונים ספרדיים תיארו דייגים עם רשתות עדינות שאספו את "techuitlatl" בצבע כחול זה מהלגונות והכינו ממנו עוגה כחולה-ירוקה. שמועות לגבי השליחים האצטקים שעשו שימוש באצה כמזון בריצות המרתון
הארוכות שעשו כדי להעביר מסרים

האצה Techuitlatl= ספירולינה, הוזכרה על ידי אנשי טבע עד סוף המאה השש עשרה, אך לא לאחר מכן, ככל הנראה משום שניקוז האגמים לצרכי פיתוח עירוני וחקלאי השימוש בה פחת ולמעשה השריד היחיד שקיים עד היום לאצות הספירולינה הטריות, נמצא באגם טקסקוקו, במקסיקו. 

תיעוד נוסף לשימוש באצה התייחס לאוכלוסיית קאנמבו המתגוררת לאורך חופי אגם צ'אד בה אוספים את האצות הרטובות בעציצי חרס, מנקזים את המים דרך שקיות בד ומפזרים את האצות בחוף החולי של האגם לייבוש בשמש. לאחר מכן חותכים את האצות המיובשות למחצה לריבועים קטנים ולוקחים אותן  לכפרים, שם משלימים את תהליך הייבוש על מחצלות בשמש (Abdulqader, Barsanti and Tredici, 2000). כשהן יבשות, הנשים לוקחות את פרוסות האצות הללו למכירה בשוק המקומי. התושבים עושים בהן שימוש ב70% מהארוחות שלהם כשהם מפוררים ומערבבים אותן עם רוטב עגבניות ופלפלים, או עם דוחן, שעועית, דגים או בשר. (www.spirulinasource.com). נשים בהריון אוכלות פרוסות אצה ישירות מתוך אמונה שהצבע הכהה שלה ירחיק את תינוקן שטרם נולד מעיניהם של מכשפים (Ciferri, 1983).


בשנת 1940 פרסם הפייקולוג הצרפתי דנגארד דו"ח על צריכת הדיחה על ידי אנשי קאנמבו ליד אגם צ'אד (דנגארד, 1940). דנגארד ציין גם כי אותם אצות אכלסו מספר אגמים בעמק השבר במזרח אפריקה, והיה המזון העיקרי לפלמינגו שחי סביב אותם אגמים.

תיעוד מאוחר יותר מ1950- מהשווקים המקומיים  הראה שהשימוש באצה שימש כמרכיב עיקרי בארוחות של הילידים.

תיעוד מראה כי השימוש בספירולינה לטיפול באופן חיצוני לטיפול במחלות שונות היה נפוץ אף הוא. . עבדולקאדר, ברסנטי וטרדיצ'י (2000) ציין עוד כי שווי המסחר המקומי של האצה שנצבר מדי שנה מאגם קוסורום בצ'אד (כ -40 טון) מסתכם ביותר מ- 100,000 דולר ארה"ב, המהווה תרומה חשובה לכלכלת האזור. 

עשרים וחמש שנים אחר כך במהלך 1964-65, דיווח בוטנאי במשלחת טרנס-סהרית בלגית, ז'אן לאונרד, על מציאת עוגות ירקרקות, אכילות אכילות, הנמכרות בשווקים ילידים של פורט למי (כיום N'Djamena) בצ'אד (Léonard). , 1966). כאשר המקומיים אמרו כי העוגות הללו הגיעו מאזורים הסמוכים לאגם צ'אד, לאונרד זיהה את הקשר בין פריחת האצות לעוגות מיובשות שנמכרו בשוק. 

בשנת 1967 הוכרזה הספירולינה כ"מקור מזון עתידי נפלא "באיגוד הבינלאומי למיקרוביולוגיה יישומית (ששון, 1997). ניתוח התכונות התזונתיות של אצת הספירולינה הראה בראש ובראשונה תכולת חלבון גבוהה במיוחד, בסדר גודל של 60-70 אחוז ממשקלו היבש; הוא גם הראה את האיכות המצוינת של חלבונים (תכולת חומצת אמינו חיונית מאוזנת). נתונים ראשונים אלה הספיקו בכדי להשיק פרויקטים מחקריים רבים למטרות תעשייתיות בשנות השבעים, מכיוון שמיקרו-אורגניזמים (שמרים, כלורלה, ספירולינה, כמה חיידקים ועובשים) נראו באותה העת הדרך הישירה ביותר לחלבונים זולים.

 

באותה עת שליאונרד גילה מחדש את הספירולינה באפריקה, התקבלה בקשה מחברה בשם Sosa-Texcoco Ltd על ידי "Institut français du pétrole" לחקור פריחת אצות המתרחשות בבריכות האידוי של מתקן הייצור שלהם נתרן ביקרבונט אגם ליד מקסיקו סיטי. כתוצאה מכך, בוצע המחקר השיטתי והמפורט הראשון של דרישות הצמיחה והפיזיולוגיה של אצת הספירולינה. מחקר זה, שהיה חלק מעבודת התזה מאת זארוק (1966), היווה את  הבסיס להקמת מפעל הייצור הראשון בקנה מידה גדול של ספירולינה (ששון 1997 , .

הייצור המסחרי הראשון של האצה החל בשנת 1970 בצרפת וכעבור שנים מועטות החלו לייצר אותה גם באמריקה וביפן.

בסוף שנות השמונים ותחילת שנות ה -90, הן נאס"א (CELSS) והן סוכנות החלל האירופית (MELiSSA) הציעו את אצת הספירולינה כאחד המזונות העיקריים שיש לטפח במהלך משימות שטח ארוכות טווח.

האו"ם ערך מחקר על הדרכים האפשריות להילחם בפיצוץ האוכלוסייה הקרוב ובמחסור במזון שהתקבל. UNIDO (ארגון הפיתוח התעשייתי של האו"ם) פרסם הצהרה בשנת 1980 לפיה "ספירולינה תהפוך בעתיד למזון מצוין."

NASA (National Aeronautics and Space Administration) ו- JAXA (סוכנות לחקר האוויר והחלל היפנית) השיקו במשותף תוכנית מחקר ליצירת מערכת תמיכה בחיים שתאפשר לבני אדם לשרוד במרחב סגור ללא הגבלת זמן

 למרות שלבסוף אף מיקרו-אורגניזם לא מילא את הבטחתו לחלבון זול, הספירולינה המשיכה להצמיח מחקר ולהגדיל את הייצור, ומשקפת את נכסיה התזונתיים הנתפסים (Falquet, 2000).

כיום ספירולינה מיוצרת ביותר מ- 22 מדינות ומשמשת ביותר מ- 77 מדינות ומקיימת כלכלת ספירולינה משגשגת ברחבי העולם, ונחשבת לאחד מהפתרונות ברי הקיימא לסיים את הרעב בעולם וכמקור להשגת חלבון שלם מהצומח.


מאמרים נוספים